פסק-דין בתיק ע"א 002254/01

א. לאחר שקראנו בעיון רב את טענות הצדדים ואת פסק דינה של הערכאה הראשונה, הגענו למסקנה לפיה אין מקום להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום.

המערער טוען, כי מחובתה של המשיבה היה להוכיח את התקשרויותיה עם צדדים שלישיים כגון מבטחים ועורכי דין להם התחייבה להעביר את הכספים לשמם הוענק למערער האשראי. לטענתו, כשלונה של המשיבה מלעמוד בנטל הוכחה זה, פוטר אותו מלחוב את המשך פרעון האשראי שנטל ממנה.

אלא שבהנחה זו של המערער נפלו, לדעתנו, מספר טעויות.

בראש ובראשונה, אנו סבורים כי המערער הפך את היוצרות בכל הנוגע לשאלת נטלי ההוכחה והראיה המוטלים על כתפי הצדדים.

המקור לחיוביו הכספיים של המערער כלפי המשיבה הינו בחוזה שנחתם בין הצדדים.

 על פי חוזה זה, התחייב המערער להעביר למשיבה, באמצעות פתיחתו של חשבון בנק, אחוז מסויים מן הרנטה אותה הוא אמור לקבל לזכותו.

המערער נהג בהתאם למוסכם, עד לשלב מסויים, בו ביקש להתנער מחיוביו.

בהתאם לכך, העילה לתביעתו של המערער על פי כתב התביעה וכעולה מהנסיבות המתוארות, נעוצה בהפרתו את החוזה שנחתם בין הצדדים. כידוע, על פי דיני הראיות הנוהגים בשיטתנו, מונח נטל הראיה על כתפיו של " המוציא מחברו" (ראה למשל ע"א 6283/97 אלכסנדרוב נ' מ"י, דינים עליון, נד, 554). בענייננו, לא קשתה על המשיבה הוכחת הפרתו של החוזה, שכן המערער עצמו הודה, כי חדל מלעמוד בחיוביו על פי החוזה, שעה שהורה להעביר את הכספים המגיעים לחשבון המעבר לחשבונו הפרטי בלבד. מכאן, שלפחות בכל הנוגע לחלקה הראשון של מסכת התביעה, הוכיחה המשיבה כי המערער לא עמד בחיובים המוטלים עליו מכוחו של החוזה. בשלב זה, יכול היה המערער, אם רצה בכך, להעלות כל טענת הגנה הרלוונטית לענייננו, אך מובן וברור הוא כי, נטל הוכחתה של טענה זו מוטל היה על כתפיו בלבד. ראוי להתייחס בשלב זה לטענתו של המערער, לפיה מן הרגע בו סיים לפרוע את ההלוואה שנטל מחברת B.G.F  חלה על המשיבה חובת הוכחה מוגברת של עמידתה בתנאי החוזה. מטענה זו ניתן להבין כי מן הרגע בו סיים המערער לעמוד בחיוביו כלפי חברת B.G.F , לא ניתן לראות בהפסקת תשלומיו לחברת B.G.A משום הפרת חוזה. הנחה זו משוללת כל יסוד. המערער נקשר בשני חוזים נפרדים על מנת לאפשר השקעתו בכספי הפנסיה הגרמנים- האחד עם חברת B.G.A והאחד עם חברת B.G.F. החובות אשר הוטלו עליו מכוח חוזה ההלוואה עם B.G.F מתייחסות להחזר הלוואתו של המערער לחברת B.G.F  בעוד שהחוזה עם חברת B.G.A מיועד להבטיח מטרות אחרות הרלוונטיות לקבלתם של כספי הרנטה. הוראות החוזה עם חברת B.G.A  קובעות באופן מפורש את חובותיו הכספיים של המערער (כפי שיצויין בהמשך), ואת משך תחולתו של החוזה. אלו מוגדרים בנפרד מחיוביו של המערער בחוזה עם חברת B.G.F  , וכשלון עמידתו של המערער באחד מהחוזים הללו אינו תלוי בשום צורה בעמידתו בשני.

ב. והנה, על אף הכללים הברורים בעניין זה מלין המערער על כי המשיבה היא שלא הוכיחה שעמדה בהתחייבויות המוטלות עליה מכוחו של החוזה. טענה זו לבדה אינה יכולה להתקבל. מן הרגע בו הוכיחה המשיבה כי המערער הפר את ההסכם שנחתם עימו (ושאותו קיים במשך כ- 7 שנים לפני כן), החובה להוכיח את עמידתה של המשיבה עצמה בחוזה האמור מוטלת היתה על כתפי המערער בלבד. לא יעלה על הדעת, כי המערער, אשר התחייב בהסכם שבכתב למערכת תשלומים מסודרת, יבחר להפר את אשר התחייב בו, ויניח כי על המשיבה להוכיח את זכאותה לדרוש את הכספים בהם חוייב מכח הסכמתו שלו, שנים מספר לאחר מכן.

ואמנם, אם בגין דבקותו בהנחה מוטעית זו, ואם בעטיה של כל סיבה אחרת, אנו סבורים כי המערער נכשל בהוכחת טענתו. בסופו של יום, מהטיעונים שהוגשו בפנינו, עולה כי אף לפי הבנתו של המערער עצמו, הועברו על ידי המשיבה 10,364 מ"ג לחברת הביטוח "בריטניה", וכי עבור שכר טיפול עו"ד נדרשו ממנו 10,544.40 מ"ג (ראה סעיף 1(ג) לעיקרי הטיעון מטעמו של המערער). דהיינו, גם אליבא ד'מערער, דרישתה של המשיבה לחלק מהכספים הוכחה כדין. רצונו של המערער כי המשיבה תוכיח לאן הועברו יתר הכספים להם נדרש, או שתוכיח כי אלו לא נותרו בכיסה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והדין- בראש ובראשונה, כאמור, הייתה זו חובתו של המערער להוכיח את כשלון עמידתה של המשיבה בתנאי החוזה. אך מעבר לכך, איננו משוכנעים כי החוזה בין הצדדים יכול להביא למסקנה לפיה כל מרק גרמני אותו גובה המשיבה אמור לעבור באופן ישיר לצד שלישי כלשהו. נסביר-

 לשון החוזה מפרטת באופן כללי ביותר את התמורה לשמה מוענק למערער האשראי אותו ביקש. כך למשל מצויינים הדברים בסעיף 1.7 לחוזה:

" המבקש זקוק לסיוע שיאפשר לו להשלים את ביצוע ההשקעה בתפ"ר, תשלום פרמיות ביטוח, שכ"ט והוצאות שונות נוספות, אם ובמידה והתחייב לתשלומן לצדדים שלישיים כלשהם (להלן: אשראי הסיוע)."

ובסעיף 2.5 מצויין:

"הוא מעוניין להגיע להסדר עם BGA לפיו, תמורת תשלום שיעורי פרמיה מסויימים המבוססים על לוחות חיים A 49-52 כשהם מוגדלים, במידת הצורך, בהתאם לתנאי החיתום, תחשב, במקרה של פטירתו, כל יתרת חובו על פי בקשת סיוע זו, לרבות חובו על חשבון השכ"ט, כמסולקת ולא תחול כל חובה נוספת על עזבונו..."

מכאן ניתן להבין כי הכספים שאמור המערער להשיב למשיבה מיועדים היו לכסות הוצאות שונות, הכרוכות בביצוע ההשקעה בתפ"ר, בין היתר תשלום פרמיות ביטוח עבור האפשרות כי המערער ילך לעולמו לפני פירעון חובו למשיבה, וכן שכר טרחה עבור הטיפול בבקשתו. עם זאת אין החוזה קובע מהו הסכום הנדרש לכל אחת מהמטרות הללו, ובהתאם לכך, אף מנגנון גביית הכספים כפי שהוא מותווה בחוזה, קובע הפרשתו של סכום קבוע אשר אינו עומד בקורלציה מלאה עם השימוש הנעשה באותם כספים. משמע- על פי החוזה, אשר יש לציין כי אושר על ידי בית הדין לחוזים אחידים, עבור סיוע נוסף שניתן למערער על מנת לרכוש זכויותיו לקבלת רנטה חודשית, התחייב המערער להפריש למשיבה סכום כסף קבוע מתוך כספי הרנטה שיקבל. החוזה אינו מפרט באופן מדוייק מהי החלוקה הספציפית בין המטרות לשמן נועד הסיוע, והמשיבה אינה מתחייבת בו כי הסכומים הנגבים מהמערער בתמורה להענקת אותו סיוע משלים יועברו במלואם לצדדים שלישיים, כטענת המערער.

הלכה למעשה, לא נסתרה בפני הערכאה הדיונית הטענה לפיה המערער קיבל את התמורה להשקעתו הכספית (אשר יש להדגיש, הופרשה מכספי הרנטה בלבד ולא יצאה מכיסו הפרטי)- כספי הרנטה החודשיים, והפטר חובו ל BGA במידה שילך לעולמו לפני מועד פרעונו.  הדרישה כי המשיבה תוכיח לאן הועבר כל מ"ג הינה בלתי סבירה ועומדת בניגוד לדיני הראיות.

ג. מעבר לאמור לעיל- הגנתו של המערער התמקדה למעשה בטענה לפיה המשיבה היא שהפרה לראשונה את החוזה בין הצדדים. אלא שאף אם היינו מקבלים טענה זו, מחייב הדין את הטוען להפרתו של הסכם לנקוט בשורה של צעדים קודם לביטולו של החוזה. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)- תשל"א-1970 קובע כי " ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". למעשה, חוק התרופות דורש פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו- החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו (ראה ג. שלו, דיני חוזים- מהדורה שנייה, 546). במקרה שלפנינו, המערער ביטל את החוזה על דעת עצמו, מבלי שפנה מראש למשיבה על מנת להביע רצונו לבטל את החוזה ולשם קבלת פרטים או הבהרות באשר לעמידתה של המשיבה בחוזה (עניין, שכפי שניתן להבין סבוך דיו גם לאחר קבלת הסברים).  התנהגות זו של המערער לאחר 7 שנים בהן הביע דעתו כי הוא מעוניין בקיומו של החוזה, הינה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב, אשר הייתה עומדת לו לרועץ גם לו מצאנו לנכון לקבל את טענותיו.

גם מסיבה זו יש מקום לדחות את הערעור.

ד. בערעור שכנגד אשר הוגש על ידי המשיבה נטען כי נפלה טעות בחישוב שערך בית משפט השלום בסכום המגיע לה על פי החוזה. על פי הטענה, מתבקשת ערכאת הערעור לקבוע כי "חובו של המערער למשיבה הינו על פי ת/13- 31,909.49 מ"ג וכי הסך של 4,181.38 מ"ג זוכה כבר בת/13". טענה זו לא נסתרה בטענות המערער ומשכך אנו מקבלים את הערעור שכנגד בנקודה זו.